החלטה בתיק עמ"ת 56106-11-13

ההליך

מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י. עטר), במ"ת 12902-11-13 מיום 25.11.13, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד ליום 17.12.13, לצורך קבלת תסקיר שרות מבחן בעניינו.

העובדות

נגד העורר הוגש כתב אישום בן שלושה אישומים, המייחס לו ביצוע עבירות של איומים ותקיפה.

באישום הראשון נטען כי העורר הגיע אל מתחת לבית המתלוננת (גרושתו),  ואיים  עליה על רקע

העובדה שאירחה בביתה אדם אחר. על פי האישום השני, איים העורר בשלוש הזדמנויות על המתלונן (אשר קיים קשר כזה או אחר עם המתלוננת באותם מועדים ) ועל אחיו, וכן  כי איים טלפונית על המתלוננת עצמה. באישום השלישי,  נטען כי העורר תקף את המתלונן בתחנה המרכזית בבאר-שבע, בכך שבעט בו, חבט באגרופו בחזהו,  העיף את דבריו, ולאחר מכן, בירוחם, לאחר שהמתלונן ירד מהאוטובוס חבט בו שוב באגרופו.

ההליך בבית משפט השלום

בדיון מיום 18.11.13, הסכיםב"כ המשיב, לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום השני, וטען לכרסום בעוצמת הראיות לכאורה, ביחס לאישומים הראשון והשלישי.

בדיון מיום 25.11.13, הודיע ב"כ המשיב על שינוי של ממש במצב הראיות הואיל ונגד המתלוננת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירות אלימות ואיומים כלפי המשיב, כאשר אותו אישום כולל גם עבירה של מסירת ידיעות כוזבות, בשל תלונה שקרית שהגישה המתלוננת כנגד המשיב.

בהחלטה שניתנה באותו היום, קבע בית משפט השלום, כי ביחס לאישום השני, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

ביחס לאישום השלישי, הראיות לכאורה נשענות על הודעת המתלונן, ועל הודאה של המשיב (העורר בענייננו), כי אכן היה מפגש שכזה, כאשר לטענת העורר הוא "רק" סטר למתלונן ולא חבט בו, באופן המתואר בהודעת המתלונן. לאור זאת נקבע, כי העובדה שאכן התרחש אירוע אלים בינו לבין המתלונן, גם אם הפחית מעוצמת האלימות המתוארת על ידי המתלונן,  די בו בכדי להקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת. ביחס לאישום הראשון, הרי שגם בשים לב לקושי להסתמך על הודעות המתלוננת ביחס לאישום זה, נוכח כתב האישום שהוגש כנגדה, קיימות ראיות לכאורה, אם כי ישנו כרסום מסוים בכל אותן נקודות הנוגעות להסתמכות על אמרות המתלוננת עצמה. לאור זאת קבע ביהמ"ש קמא, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירות ואופיין קמה עילת מעצר כנגד המשיב, המתעצמת לנוכח עברו הפלילי המכביד הכולל 18 הרשעות קודמות, חלקן בעבירות אלימות, שוד מזויין, רכוש, סמים, תקיפת שוטרים,  חבלה כשהעבריין מזויין (מספר עבירות), ועוד. למשיב גם מספר הרשעות בעבירה של תקיפת בת זוג, כאשר הרשעתו האחרונה של המשיב בעבירה של אלימות כנגד בת זוג הינה מיום 31.1.2010, אז נידון המשיב למאסר בפועל ול- 6 חודשי מאסר מותנה, ונראה שמאסרים שריצה בפועל לא הרתיעוהו, מעצימה את מסוכנותו. חרף זאת, קבע ביהמ"ש קמא, כי יש לבחון אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר לאחר קבלת תסקיר בעניינו.

הערר

בערר שהוגש לבית המשפט ביום 28.11.13, טענה ב"כ העוררת שטעה בית משפט השלום בכך שהורה על הארכת מעצרו של העורר, שעה שתלונתה של המתלוננת הוגשה מספר ימים לאחר שהעורר הגיש ביום 1.7.13 תלונה נגדה בגין היזק לרכוש. העורר נחקר על כך, ובאותו מעמד, בתחנת המשטרה, מסרה המתלוננת שהיא שיקרה, בהמשך היא אף שלחה לו הודעות מאיימות ואף תקפה אותו. בגין מעשיה אלו הוגש נגדה כתב אישום (1363-11-13) המייחס לה ביצוע עבירות של איומים, חיזק לרכוש, תקיפה חבלנית-בן זוג ומסירת הודעה כוזבת. לטענת ב"כ העורר יש בעובדה זו יש כדי להשליך על עוצמת הראיות בשלושת האישומים. בכך למעשה הפלתה המשיבה בין העורר למתלוננת, בכך שלא עתרה למעצרה והיא שוחררה מיד לאחר שנעצרה. כמו כן, קיימות סתירות מהותיות ביחס להודעות שמסרה המתלוננת ביחס לאישום הראשון.  האישום השני מתבסס אך ורק על הודעות המתלונן ואחיו.  ביחס לאישום השלישי, שגה ביהמ"ש קמא בכך שהתעלם מהשיהוי הניכר בהגשת התלונה ע"י המתלונן, בלי שנתן הסבר סביר לכך. הגרסאות שמסר המתלונן בעייתיות ורצופות תמיהות. כמו כן, שגה ביהמ"ש שעה שהתעלם ממזכר של החוקר דוד אוזן מיום 3.11.13, המציין, כי ישנן עשרות הודעות מהמתלוננת לעורר, לרבות איומים כלפיו. כן צוין, כי בתקופה הארוכה שחלפה מיום ה- 28.8.13, לא היו פניות נוספות מצד העורר למתלונן ולא היו איומים או אלימות כלפי המתלוננת, ויש בכך כדי לסתור את הקביעה לפיה מדובר בעורר אובססיבי כלפי המתלוננת. כמו כן, באשר לעברו הפלילי של העורר, הרי שהרשעתו האחרונה בעבירות אלימות הינה משנת 2006. כן נטען, כי שגה בית משפט השלום בכך שהורה על עריכת תסקיר בלי שהתרשם בעצמו מהחלופה שהוצעה בשני הדיונים. לאור זאת נטען, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית, תחת פיקוחו והשגחתו של מר יוסף אבירן, בישיבת בית שלום ומרדכי, -בירושלים.

הדיון בפני בית משפט זה

בדיון בפני בית משפט זה, מיום 1.12.13,  חזר ב"כ העורר על נימוקי הערעור וטענה, כי טעה בית משפט השלום כשקבע להאריך את מעצרו של העורר עד לקבלת תסקיר מבחן בעניינו. כן ציין, כי העורר עצמו הגיש נגד המתלוננת תלונה ביום 1.7.13. אחרי שהוגשה התלונה, המתלוננת לא נעצרה. כתב האישום התלוי ועומד נגד המתלוננת חמור יותר, וכולל עבירה של מסירת הודעה כוזבת ויש כאן אבחנה פסולה. לאור זאת, יש להתייחס לאמירות המתלוננת באופן ספקני מאוד.

באשר לאישום השני, הרי שתמוה שהמתלונן הותקף לכאורה בתוך האוטובוס לא מפנה תשומת לב הנוסעים, לא מבקש עזרה, לא מהם ולא מהנהג, אלא ממשיך בנסיעתו לירוחם, והוא אף לא מסר את שם האדם שעימו שוחח בטלפון בעת שהותקף. עוד הוסיף, כי מזה כ- 7 שנים עד היום, העורר לא הורשע בעבירות אלימות, והרשעתו האחרונה היא באחזקת סם לצריכה עצמית.

ב"כ העורר הוסיף, כי שליחת העורר לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר, לאור כל הנסיבות והבעייתיות בכל הנוגע למהימנות המתלוננת, מיותרת, ובית המשפט יכול היה להתרשם מהחלופה המוצעת בעצמו, בישיבה בירושלים, שמתפקדת כחלופת מעצר. נציג הישיבה מוכן לחתום ערבות ולהיות צמוד לעורר למשך כל שעות היממה.

מנגד, טען ב"כ המשיבה כי יש להשאיר את החלטת בית משפט השלום על כנה.  מרבית העבירות של העורר בוצעו כלפי שני המתלוננים האחרים בתיק, פרט למתלוננת. בעניין האישום הראשון, מדוחות השוטרים עולה שהמתלוננת לא רצתה להגיש תלונה נגד העורר לה ויש חיזוק לעדותה.